בס"ד


אומללות תוצרת בית –
מאת: ד"ר עוז מרטין, רופא ופסיכותרפיסט

הפעם נעסוק בנושא שכולנו סובלים ממנו והוא הסבל. בכל מקום שמפנים אליו את הראש, אנחנו רואים אנשים סובלים, כאובים; אנשים טרודים שדבר מה מציק להם.
גם בלב האנשים הנראים מאושרים, אלו שמרבים לחייך, ניתן למצוא, כאשר משוחחים איתם לעומק - כאב.
ננסה להבין איך ניתן להקל, ואולי אף להיפטר מהכאבים שלנו, ויותר מכך - להפטר מהרגשת האומללות שלנו. לשם כך נצטרך, ראשית כל, לבדוק מהו ההבדל העמוק והפנימי בין המושגים האלה.

אנחנו רואים שחוויית הסבל נגרמת לנו בעיקר בשל תחושת מחסור הבאה בעקבות משאלות לב ורצונות שלא שהתקיימו. והמחסור הולך איתנו תמיד, שכן איננו יודעים לשמוח במה שיש לנו. חז"ל הרי כבר אמרו שמיהו האדם העשיר באמת? לא אותו אחד שיש לו מליון דולר במרתפי הבנק, אלא זה ששמח בחלקו.
אם נשים לב נראה כי מלבד תחושת המחסור הסבל שלנו ברובו כרוך בכך שהדברים משתנים כל הזמן, אנחנו לא יכולים לעצור את הזמן, לחסוך את הכאב שכרוך בגדילה, בהתפתחות ובצמיחה. אנחנו לא יכולים לשמור את הילדים שלנו מוגנים, ואנחנו לא יכולים להימנע משינויים במערכות יחסים, אך אנו איננו מרוצים מכל השינויים הללו. יש לנו קושי לזרום עם השינויים של החיים, כי עד שהתרגלנו למצב מסויים, אנחנו כבר צריכים לצאת ממנו ולהשתנות איתו. קשה לנו לקבל את ההזדקנות של הורינו ושלנו,וקשה לנו להשלים עם העובדה, שתמיד יהיה קשה וחסר לנו באיזשהו אופן.


האדם המערבי סובל מכל מיני הנחות יסוד מוטעות שיש לו לגבי העולם, כל מיני קונספציות קבועות שמונעות ממנו לראות את העולם בצורה הנכונה. אחת מאותן הנחות מוטעות היא תפיסה שאומרת – שמטרת חיינו היא להרגיש טוב, תמיד, כל הזמן.
זוהי הסיבה שהתרבות המערבית מנסה להרחיק אותנו מפגישה עם אלמנטים מבהילים כמו נכות, חולשה, זיקנה, עוני… אנחנו חיים בתרבות שעושה פולחן מכוח ומחיצוניות – ולצערינו גם בחברה היהודית, אנחנו רואים את ההשלכות הכואבות של התפיסה המוטעית הזו. מצד שני- במציאות עצמה, אנחנו סובלים כל הזמן. והסבל הזה עוד מוגבר כתוצאה מהסתירה בין הרצון להכנס לדימוי השקרי שהחברה יצרה- של האדם היפה, המאושר והחזק תמיד.

איך יוצאים מהסתירה הזו, בין הרצוי למצוי, סתירה שיוצרת לנו הרבה קשיים ברגש ובמחשבה? בכדי למצוא את הדרך מן הקושי החוצה יש להבין כי קיימים שני סוגי סבל, הראשון מביניהם הוא הסבל הבלתי נמנע- כמו חסרון אמיתי בבריאות, בפרנסה, בעיות במשפחה וכדומה לו נקרא בשם כאב. הסוג השני הינו, האומללות תוצרת בית – אומללות שנוצרת כתוצאה ישירה מסוג התגובה שלי לכאב. איך אני מגיב לאירוע שגרם לי כאב, או איך אני מתייחס לנושא הבעייתי שעומד כעת לפיתחי.
אם נצליח להפריד היטב בין שני הדברים אולי נצליח, בעזרת השם, להשתחרר ממעגל סגור שגורם לנו הרבה מצוקות פנימיות. הסבל קיים מאז ומתמיד. כל מחלה היא מצוקה, וכל הזדקנות היא בלתי נמנעת, אבל הנקודה המשמעותית הינה האופן בו אנו מתייחסים אל הכאב, איך אנחנו חווים אותו, ועד כמה אנחנו מסוגלים לראות בו חלק מהחיים.
יש לנו בהחלט אפשרות להכיר בסבל ולא להכחיש אותו, אך מצד שני גם לא להישאב לתוכו. והסוד שיוביל אותנו אי"ה לפתרון תלוי בצורת התפיסה שלנו. הכל תלוי בשאלה - האם נראה את הבעיה כמנוף לחיים שלנו ? האם נראה בסבל מכל סוג דרך לפתח בליבנו חמלה ורחמים על העולם, דרך לצאת מעצמנו, ולראות גם את הסבל של הזולת? הרי אם החיים יהיו תמיד נוחים, לא נדע מעולם איך לצאת מעצמנו, ולא נבין את הכאבים של אנשים אחרים.
האם נקבל בתוכינו באמת את התפיסה שאומרת שכל דבר , גם מחלה ומצוקה - יש מתחתיו מסר חשוב של הבנה ושחרור? האם נצליח להפוך "בְּרוֹך" לברכה ?
האם נבין שכאשר יש לנו איזו מחלה, סימן הוא שהקדוש ברוך הוא מאותת לנו וקורא לנו לרפא את עצמנו ממחלות היצר ולפתח את אישיותנו?

על האופן בו ניתן לעסוק זאת – א"יה אכתוב בהמשך