אומללות תוצרת בית
כתבה שניה
מאת: ד"ר עוז מרטין – רופא ופסיכותרפיסט

מדוע רוב רובם של בני האדם אינם מאושרים?
או במילים אחרות: מדוע הנטיה של רובינו היא להעצים את הסבל והכאב שלנו, ולפעמים אפילו להגדיל אותו מעבר לכל פרופורציה?

תהליך זה קורה משום שאנחנו נצמדים להרגשת המחסור, מזדהים איתה מאוד, עד שהיא הופכת לחלק מן הזהות העצמית שלנו. וכאשר תחושת ה'אין לי' או ה'קשה לי' הינה חלק מבסיס האישיות שלנו – אנו איננו יכולים לראות את המציאות כפי שהיא, כלומר- לא רואים שהמציאות משתנה כל הזמן.

מספרים על אדם גדול אחד, שהיה חולה במחלה קשה, והיו לו כאבים חזקים, אבל הפנים שלו היו תמיד מחייכות, והוא אף פעם לא התלונן. פעם שאל אותו מישהו, איך הוא יכול לשרוד את כל הכאבים שהיו לו, ולהחזיק מעמד בגבורה כזו?
ענה הצדיק לשואל ואמר לו – תראה, הכאב שכבר היה לי ועבר, מדוע שאחשוב עליו? הרי הוא כבר חלף ואיננו! הכאב שיש לי עכשיו - בודאי יחלוף עוד מעט, בחסדי ה' , והכאב שיהיה לי בעתיד – הוא הרי עדיין לא הגיע! ומכאן- שלא נותר לי אלא להיות חזק ושמח !

יש לנו נטיה של הצמדות לכאב, הצמדות ללא נעים. אנחנו מחלקים את העולם לפי מה שנעים לי או לא נעים לי, ושופטים כל דבר – לפי איזו קטגוריה ניתן לייחס אותו, האם להכניס אותו לתיק של "לא נעים" או לתיק של "נעים" - ובהתאם לזה אנחנו מעצימים מאוד את התחושות שלנו, הרבה יותר ממה שצריך.
הבעיה היא שזה יוצר אוטומטיות בתגובות שלנו, הן לצד הטוב, והן לצד ההפוך. ישנם אנשים הנוטים להקצין כל רגש, אנשים אלו תמיד מגזימים ומתייחסים לכל דבר או כאידיאל או כאסון. אם יש משהו שהם רוצים אותו, וחושבים שהוא יהיה נעים וטוב עבורם - הם ייפו אותו, יגדילו אותו, ויגזימו בכל הפרטים לגביו, ואם יקרה משהו שיאיים על הנעימות שלהם, גם שם הם יגזימו באומללות, יגזימו בפרטי העניין, ויגזימו במחשבות על הנזק והסבל שהעניין עלול לגרום להם.

המפתח לחופש שלנו- נמצא במחשבה הלא נצמדת.

אם נצליח לפתח סוג מחשבה שלא ייצמד לטוב מתוך פחד לאבד אותו, ולא יידחה את הרע בלחץ, מתוך פחד להרגיש כאב- אז למעשה נפסיק להתווכח עם המציאות, וסוף סוף נוכל לחוות אותה כמו שהיא, ואולי גם ללמוד ממנה את המסרים המתבקשים, במקום לעצום עינים כלפי המשמעות הפנימית של הכאב, שיש לה מסר חשוב עבורינו.
איך עושים את זה? איך מפתחים מחשבה, שלא נצמדת בהגזמה לא לנעים ולא לכאב?
הצעד הראשון בדרך להצלחה הינה, קודם כל, פיתוח מודעות לכך שיש לנו צורך לפתח מחשבה שאינה אוטומטית, מחשבה שאינה נצמדת לדפוסים קבועים של תגובה.
ספרה לי אשה חכמה אחת – שסבלה משבר בכתף שהגביל אותה מאוד. אבל מאחר והיא אשה עם יראת שמיים, ויודעת ששום דבר לא קורה במקרה, היא החליטה, במקום להתמקד בכאב שהיה לה, להתמקד בשאלה איזה מסר בורא עולם רצה לשלוח לה במקרה הזה. לאחר התבוננות היא הגיעה למסקנה, כי קודם לכן היא חיה חיים שהצטמצמו לצרכים של המשפחה והסביבה הקרובה אליה, ולא מספיק התייחסה לאנשים סובלים. כשהיתה רואה אנשים זקנים, חולים או נכים הייתה מעדיפה להתרחק. ועכשיו, יחד עם הקושי ממנו סבלה היא קיבלה פתאום היא קיבלה תחושת הזדהות עצומה עם האנשים הסובלים האלה, והרגשה של כוח ויכולת לעזור להם, להבין אותם ולתמוך בהם. והיא החליטה שבמקום לשבת ולהתרכז בכאב שגם לה השבר הזה בכתף, לחשוב איך אפשר לעזור לאנשים חלשים וחולים, והגיעה למסקנות מעשיות.
זוהי דוגמא לפיתוח של מחשבה לא נצמדת. כיוון שהאישה הזו סבלה בוודאי מהבעיה שלה, כאב לה, והיא הייתה צריכה לעשות תרגילי פזיותרפיה מטרידים ולא נוחים, אבל היא לא נצמדה לכאב הזה. היא זרמה הלאה, היא עלתה גבוה יותר, היא פיתחה מחשבה מרחבית, שאפשרה לה לצאת מהכאב הספציפי הזה – למשהו הרבה יותר גדול, שהרים את החיים שלה למודעות גבוהה יותר, ועשייה רבה יותר.
ברגע שאנחנו חושבים על נתינה, דווקא במקומות שהכי קשה לנו – אנו משחררים את איזורי ההצמדות שלנו, מפתחים את שרירי הנתינה שלנו, ומצליחים לצאת מן המסגרת הצרה בה אנו חיים במשך רוב ימינו.

חלק ניכר מזמנו מוקדש לסבל הנובע מנקודות פעוטות וחסרות ערך, כך למשל- כאשר אנחנו כועסים- אנו סובלים.
קניתי מכשיר מסויים, והגעתי הביתה, ראיתי שהוא מקולקל, וצריך לחזור לחנות להחליף אותו. ואני נורא כועס. אני מרגיש סבל, מרגיש ששום דבר לא הולך לי, ושהחיים מעיקים על כתפי. זוהי תגובה אוטומטית שהתרחשה מכיוון אני רגיל להיצמד ולהתבונן על מה שלא בסדר. אם ההצמדות הזו תהיה חזקה מאוד עלול המכשיר המקולקל להמשיך ולקלקל בעבורי את היום כולו, ולגרור תגובות שרשרת חזקות מהסביבה הקרובה.
בכדי להימנע מתופעה זו עלי לעצור מן המרוץ השוטף ולומר לעצמי - רגע, יש לך כאן תגובת הצמדות אוטומטית. אני נצמד לסבל, ובכך אני בעצם מעצים אותו, במקום להקטין אותו ולראות את הדבר בפרופורציה נכונה.
אני יכול להשתמש בחוש ההומור לשם כך. אני יכול לנשום עמוק, להרפות את המתח, להיזכר בדברים הטובים שקרו לי לאחרונה או לבחור להתרכז לרגע במטרה שעבורה שלך אותי הבורא לעולם הזה, למשפחה הזו ולתנאי החיים הספציפיים שלי וכדומה. אני יכול לקחת פסק זמן מהבעיה ולהחליט לעזוב אותה לגמרי לחצי שעה, ואחר כך לחזור ולהתעסק איתה. ואני יכול לנסות לגעת בנקודה הפנימית שנמצאת מאחורי הכעס.
למה אני כועס עד כדי כך ? יש פה משהו מעבר למכשיר המקולקל הזה. יש פה איזושהי חוסר סבלנות לחיים, איזה עומס רגשי ונפשי שיש לי לאחרונה, שדבר כזה יכול לפרק אותי בצורה כזו… אני יכול גם להתבונן בחוסר היעילות של התגובה שלי. הייתי תוקפני, צלצלתי למוכר בחנות וצעקתי עליו. מה זה נתן לי ? זה היה מיותר לגמרי. המוכר לא אשם. והצעקות לא עזרו. סתם החלשתי לעצמי את האנרגיה לכל היום. אולי מותר לי להרגיש כעס, אבל בלי התוקפנות האוטומטית שמתלווה לרגש הזה.
הרי כשאני כועס אני סובל, וגורם גם סבל לסביבה.
הכעס עלול לגרום לי גם בעיות גופניות כמו לחץ בחזה, ותעוקה בלב.
אני משמש דוגמא לא טובה לילדים שלי.
וזהו בודאי נסיון משמיים עבורי במידת הסבלנות והאמונה.
אני צריך לקבל את המציאות עם מידה יותר גדולה של קבלה.

באופן כזה אני לומד לאט לאט להפוך את המחשבה והתגובה האוטומטית שלי למצב מצוקה- כדי שהיא לא תגרום לי לאומללות ארוכת טווח תוצרת בית, אלא אוכל ללמוד משהו בר תועלת ממצב במצוקה הזה, ולעלות כתה.